במשך שנים התקשיתי לנקות עם תכנים שמציפים אותי – דברים מזעזעים שראיתי
בחדשות, סיפורים על השואה, על התעללות בילדים… ולאחרונה התקשיתי מאוד לנקות את
נושא החטופים. חיפשתי דרך להתמודד עם כך ולא מצאתי. מצאתי רק פתרונות נקודתיים,
זמניים, והרגשתי שזה לא שורש הבעיה. אבל לאחרונה נדמה לי שמצאתי אותו –
לא מזמן ניסיתי שוב לנקות על נושא החטופים, ושוב הרגשתי שמשהו בי משותק, תקוע,
מסרב להמשיך. ופתאום הבזיק מול עיניי דימוי:
בעולם כולו מהדהדים גלים של כאב. כמו אגם שמנקודה אחת במרכזו מתפשטות אדוות,
הולכות ומתרחבות. והנקודה הזאת היא האוניהיפילי שלי, שהופקרה לבדה עם זיכרונותיי
המייסרים. כשניסיתי לנקות על החטופים עשיתי את הטעות הכי בסיסית, הכי קריטית – לא
הודיתי בפני עצמי בכך שבסתר ליבי אני משתוקקת להציל אותם, להפסיק את סבלם. אבל
האוניהיפילי ידעה והבינה זאת. היא הרגישה שכרגע הסבל של מישהו אחר משכיח ממני
את הסבל שלה, אחרי אינספור השנים שבהן הזנחתי אותה והתעלמתי ממנה.
מאז הניקוי שלי השתנה. גם כשאני מנקה על זיכרונות קשים במיוחד, שמעוררים בי דאגה
לאחרים, אני מזכירה לעצמי – האוניהיפילי שלי היא בראש סדר העדיפויות. היא הלב של
הכאב. כל הסבל שבעולם שמור בה, מתחילת הבריאה, ואני לא יכולה לדאוג לאחרים לפני
שאוודא שהיא בטוב.

תודה על הזדמנות לניקוי

מיכל

השלום של האני