לפעמים אני לא מסוגלת לנקות, בגלל מחשבות אובססיביות. אני מריצה בראש סיפורים:
היא אמרה לי ככה, ואז אני אמרתי לה ככה, אבל אם הייתי אומרת משהו אחר היא הייתה אומרת לי ככה… אני יכולה להמשיך כך שעות, בלופים, ומאוד קשה לי להרפות מהתגובות האלה.
לאחרונה מצאתי פתרון שלפעמים עוזר לי מאוד, ממש בן רגע. את הפתרון הזה מצאתי בחלום – לא שלי, אלא של מישהי אחרת…
בספר "ציפור בקרקעית אגם" של רחל גורדין, שלמדה באחוזת צ'יזהולם בסקוטלנד את משנתו של השייח' הסופי אבן ערבי, היא כותבת:
בחלום הלילה אני מטיילת ביער בצ'יזהולם. האדמה בוצית מן הגשם, ואני נועלת מגפי ולינגטון מגומי… אני שוקעת בבוץ ואינני יכולה להתקדם או לחזור… בחלום אני נתקפת בהלה. אך פתאום אני נחלצת מתוך המגפיים, ופוסעת לדרכי בקלות בגרביים בלבד.
כל כך פשוט וקל!
אבן ערבי אומר: "עזוב את עצמך, ובוא!" ובליבי – אני נענית.
לפעמים בעזרת הדימוי הזה אני מצליחה להרחיק את עצמי מהסיטואציה, להיחלץ מחשיבה אובססיבית. אני ממש מדמיינת את עצמי נחלצת מהמגפיים ששקעו בביצה וממהרת, יחפה, לילדה שלי, שמחכה על גדת הביצה, מוקפת במעגל של אור. ושם אני מחבקת אותה ואומרת לה:
סליחה שנטשתי אותך, שהתעסקתי בשטויות האלה. לקחתי ברצינות את הסיפורים המטופשים האלה, כמה כוח נתתי להם…
שתינו מסתכלות לכיוון הביצה שעזבתי ורואות את הצל העמום שלי, אותו חלק קטנוני ואובססיבי שבי, שנותר שם עם המגפיים ומסרב להרפות מהסיפורים – ממשיך להאשים, להתלונן, לנופף בידיים, מגוחך כל כך… ואנחנו מביטות בזה וצוחקות. עכשיו אפשר להתחיל לנקות.
תודה על ההזדמנות לניקוי
מיכל
השלום של האני