לי ולחמותי יש קשר מאוד בעייתי כבר שנים רבות. הרבה כעסים, תוקפנות, פגיעות, עלבונות. אבל בזכותה למדתי הרבה מאוד על כעס. אכתוב על אחד מהם:
יום אחד, במהלך ניקוי על עלבון שקשור לחמותי, עלתה בדמיוני תמונה ברורה: חמותי נראתה כמו בובה, פנים טובות ותמימות, והזיכרונות מפעילים אותה כמו מריונטה שקשורה לחוטים.
לתמונה הזאת הייתה עוצמה רבה מאוד עבורי, והיא השאירה עליי רושם עמוק. לפני כן תמיד התקשיתי לקלוט את הנחת היסוד של ההו'אופונופונו ש"הכול נמצא בי". בכל פעם שעלה בי כעס או עלבון האשמתי אחרים, התקשיתי להאמין שמקור הבעיה הוא באמת בי. אבל עכשיו לפעמים כשאני נזכרת בתמונה הזאת, אני מצליחה ליצור מרחק מהכעס וההאשמה, להיזכר בפנים הניטרליות, נטולות הרוע, של הבובה הזאת, שהיא רק כלי משחק בידיהם של הזיכרונות.
לפעמים כשיש לי אומץ אני מעזה להביט, מנטלית, בזיכרונות שמפעילים את ההצגה הזו. תמיד הפנים שלהם מעוותות מכעס, מעלבון, מכאב, ואני תופסת שהם נפגעו ממני. אם אני מעזה לעשות את זה, הכעס שלי פג ולפעמים אני יכולה להרגיש כלפיהם ממש אהבה. אני מצליחה לקלוט שאני אחראית לכאב שלהם, שבסופו של דבר גרם לכאב שלי. בעצם זו אני שהפעלתי את החוטים שלהם… הם כמו מלאכים טהורים ותמימים שאלוהים שלח אליי ברחמיו הרבים, כדי להראות לי את הפגיעות שגרמתי, לאפשר לי לבקש סליחה. מי יודע כמה כאב נחסך ממני בזכותם, כמה אסונות נחסכו מהעולם כולו בזכות העובדה שהם נתנו לי הזדמנות לנקות.
תודה על ההזדמנות לניקוי
מיכל
השלום של האני